אליס מילר, עתודאית שסיימה לימודי אווירונאוטיקה בטכניון, חלמה תמיד להיות טייסת, ואף סיימה בהצלחה קורס טיס אזרחי. כשהתקרב מועד הגיוס שלה פנתה לעזר וייצמן, שהיה אז הנשיא, וביקשה שיעזור לה להתקבל לקורס טיס. הוא השיב לה משהו בנוסח 'מיידלע, כשאנחנו נסרוג, אתן תטוסו'. היא לא אמרה נואש וביקשה את עזרתה של חברת הכנסת נעמי חזן. זו פנתה אל רחל בנזימן (אז - היועצת המשפטית של שדולת הנשים, ולימים מנהלת המחלקה המשפטית באגודה לזכויות האזרח ואחר כך מנכ"לית האגודה), ואל נטע זיו באגודה, והציעה ששני הארגונים יעתרו יחד לבג"ץ.

נערכו דיונים בהנהלות ובוועדות המשפטיות של שני הארגונים, ובין היתר נדונה השאלה אם הצבא הוא המקום שבו רוצות להילחם על שוויון לנשים (בשלב מאוחר יותר היו שטענו שבכך הארגונים עזרו לנשים להיות שותפות לביצוע מעשים הפוגעים בזכויות האדם). התלבטות נוספת נגעה לכך שמדובר בקידום השוויון בתחום שהוא במידה רבה אליטיסטי ורלבנטי למיעוט קטן מהנשים. לבסוף הוחלט בכל זאת להגיש עתירה.

בנובמבר 1995 קיבל בג"ץ בהרכב מורחב את העתירה. "מבחנו האמיתי של שוויון הוא בהגשמתו, הלכה למעשה, כנורמה חברתית תוצאתית", כתב השופט מצא. בעקבות פסק-הדין התחולל שינוי מיידי בחיל האוויר: בשנים 2002-1996 השתתפו עשרות חיילות בכל אחד מקורסי הגיבוש לטייס; בתקופה זו סיימו קורס טיס בהצלחה שלוש נווטות וטייסת קרב אחת. מילר עצמה לא התקבלה לקורס, אך נשארה סמל של המאבק לשוויון בצה"ל. מאז ועד היום, כ-25 שנה אחרי פסק הדין, עשרות נשים סיימו את הקורס והפכו לטייסות בצבא (אם כי הן עדיין מיעוט קטן בקרב הטייסים).

המקרה של אורית קציר היה הפוך. קציר, בעלת רישיון טייס אזרחי ישראלי, עבדה כתשע שנים כטייסת בחברת תעופה אמריקאית גדולה. כשביקשה להתקבל לקורס הכשרה לעבודה כטייסת באל על היא סורבה בטענה שלא שירתה בחיל האוויר. בפברואר 1996 הגישו הדס תגרי, עורכת דין באגודה, ולאה גליקסמן-כוכבי, עורכת דין מתנדבת, תביעה בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, בטענה שהסירוב לקבל את אורית קציר הוא אפליה פסולה מטעמי מין, שכן באותה עת לא יכלו נשים להיות טייסות בחיל האוויר. לאחר שבית הדין האזורי לא נעתר לבקשה לחייב את אל-על להציג נתונים על המועמדים האחרים שהתקבלו בתהליך המיון שבו נדחתה מועמדותה של קציר, ערערה האגודה לבית הדין הארצי לעבודה. הדיון בערעור החל באוקטובר 1997, וזמן קצר לאחר מכן הודיעה חברת אל על כי החליטה לבטל את הדרישה שטייסי החברה יהיו אך ורק יוצאי חיל האוויר. אורית קציר עצמה התקבלה לקורס, אך ויתרה והחליטה להישאר בארצות הברית. בעקבות שינוי הנהלים באל-על התקבלה אשה אחרת לעבודה כטייסת בחברה.

בשנת 1995, בעקבות פרסום פסק הדין בעניין אליס מילר, פנתה לאגודה פנינה בן גיאת, וסיפרה שכבר שנתיים היא מנסה להתגייס למשטרה ודוחים אותה באמירות שוביניסטיות. לאחר שהדבר פורסם בתקשורת, פנו לאגודה נשים נוספות שנתקלו בבעיה דומה, ובהן דנה שמשון, חובשת במשטרה, שרצתה להתקדם לתפקיד מבצעי ונבלמה רק משום שהיא אשה. בדיקת נתוני כוח האדם של המשטרה העלתה כי נשים היו כ-90% מהפקידים במשטרה, כ-31% מהחוקרים וכ-8.5% משוטרי הסיור. מפקדי התחנות היו כולם, ללא יוצא מהכלל, גברים. עו"ד הדס תגרי הגישה בשם הנשים הללו עתירה לבג"ץ, בדרישה לגבש תוכנית לשינוי עתידי ולקבוע יעדים להגדלת אחוז הנשים במשטרה. 

בעקבות הגשת העתירה נעשו במשטרה פעולות שונות כדי לקדם את שוויון הנשים וכדי להגביר את המודעות לנושא. האגודה טענה שהיעדים שקבעה המשטרה אינם מספקים, אך שופטי בג"ץ הסתפקו בהתחייבות של המשטרה כי לקראת סוף כל שנה ייוועדו כל גורמי המשטרה הרלוונטיים על מנת לבחון מחדש את יעדי גיוס נשים וקידומן לגבי השנים הבאות, וכדי להכין תכנית עבודה מעודכנת. 

להרחבה

 

וידאו: גלית גוטמן על שוויון לנשים, מתוך קמפיין האגודה "זכויות אדם - כי בלי זה אנחנו לא שווים"