חלק ניכר מפעילות האגודה הוא להבטיח שקול הזכויות יישמע בקביעות בתהליך החקיקה. אנו פועלים.ות פועלת לצמצום פגיעה בלתי מוצדקת ובלתי סבירה בזכויות האדם בהצעות חוק, וכן יוזמים.ות ותומכים.ות בהצעות חוק שמטרתן קידום זכויות האדם.
זהו סיפורם של אזרחים בלתי נראים. הם מהווים כרבע מאוכלוסיית הנגב ויושבים רק על 3% משטחו, ולמרות זאת המדינה מנסה לצמצם את נוכחותם במרחב. באופן שיטתי ובמשך שנים רבות נמנעים מהם זכויות ושירותים בסיסיים שכל אדם זכאי להם.
אליס מילר סיימה קורס טיס אזרחי ורצתה לשרת בצבא כטייסת. אורית קציר עבדה כטייסת בארצות הברית ורצתה לעבוד באל על. פנינה בן גיאת חלמה להתגייס למשטרה, ודנה שמשון, חובשת במשטרה, רצתה להתקדם לתפקיד מבצעי. כולן נבלמו – רק כי הן נשים, והחליטו לא לוותר.
"באולם השתררה דממה. עיני כולם היו נשואות לדן יקיר, שהשיב: 'כן'. וכאשר השופטים חזרו על השאלה, הוא חזר ואמר 'כן', ושוב 'כן', ובכל פעם ה'כן' היה חזק יותר ויציב יותר מקודמו. בעיני, זה היה רגע התפנית בדיון."
במהלך השנים טיפלנו באינספור מקרים פרטניים, שבהם אולי לא יצרנו תקדימים, אבל עזרנו למי שפנו אלינו במתן מידע, בהכוונה, ובמאבקים מול הרשויות או המעסיקים. עבור כל אחד ואחת מהם, ועבורנו באגודה, ההישג ה"קטן" הוא עולם ומלואו.
בדוח השנתי שפירסמה האגודה בסוף יוני 2000 נכתב: "שנה טובה לזכויות האדם". כעבור שלושה חודשים בדיוק החלה אינתיפאדת אל אקצה והתרחשו אירועי אוקטובר. התקופה הציבה בפני האגודה אתגרים חדשים.